מלוכה במקום אתונות

מחקרים שונים מצביעים על כך שלאנשים גבוהים (ובייחוד לגברים גבוהים) מיוחסות יותר סמכותיות ויכולות ניהול, גם אם באופן לא מודע. אין סיבה מדעית לכך, וייתכן מאוד שזה הרגל תרבותי, אולם ייתכן כי מסיבות אבולוציוניות הגובה משמש כסמן לחוסן גופני וליכולות צייד טובות, ובעקיפין מלמד כנראה על היכולת להשיג משאבים חומריים שהכרחיים כדי לשרוד.
חשוב לציין שאין הגדרה אבסולוטית מי גבוה ומי נמוך, וכי רמת גובהו של אדם נקבעת יחסית לסובבים אותו. ממש כפי שנאמר בפסוק ג – שאול היה "גבוה מכל עם".
מעניין אם היה נחשב גבוה גם היום.

חמורים מבויתים היו סימן לתרבות של יישובי קבע. האתון והחמור נזכרים פעמים רבות במקרא, ולא פעם יש משמעות נלווית לאזכורים, שאינה נאמרת מפורשות אך מוסיפה תוכן מרומז או סמלי לעלילה. למשל, העובדה שלאביו של שאול היו כמה אתונות, מעידה על עושרו. הסיפור מגולל את עלילות שאול והנער כאילו היו מקריות, אך לנו הקוראים, הרואים את מאחורי הקלעים, ידוע שהמפגש בין האיש שמחפש אתונות לבין האיש שמחפש מלך אינו מקרי, אלא מכוון בידי אלוהים.

בימינו משתמשים בביטוי "הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה" כשרוצים לתאר אדם שזכה בדבר יקר ערך בלי שחיפש אותו בכלל.

דון קישוט היה אדם חולמני ואף תמהוני, ונושא הכלים סנצ'ו פנסה לעזור לו להתמודד עם המציאות, לרוב ללא הצלחה. הספר תורגם לשפות רבות, ושימש בסיס למחזות ולאופרות. גם באומנות הרבו לתאר את דון קישוט ואת נושא כליו. דמותו של דון קישוט הפכה סמל לחולם חלומות, אדם מגוחך וטרגי המבקש להגשים תוכניות לא מציאותיות. ציטוט אחד מוכר של סנצ'ו פנסה מן הספר הוא: "רבים יוצאים להביא צמר, וחוזרים גזוזים בעצמם."

שמואל נראה כמי שכמעט נוגע בשמיים, מבטו מופנה אל על וידו מורה על שאול. מבטו של שאול פונה אל שמואל, והוא משלב את ידיו בתנוחה המביעה הסכמה וקבלה.

התשובה נמצאת במפה, אך תחילה יש להבין שלמילה "ארץ" יש במקרא כמה משמעויות. על פי אחת מהן, ארץ היא טריטוריה של שבטים, משפחות או ערים, כגון ארץ בנימין, ארץ אפרים, ארץ צוף, ארץ שועל, ארץ שלישה. ואכן, מהתבוננות במפה אפשר לראות שהם אומנם גמאו מרחק מכובד מאוד, אבל לא חצו ארצות. שאול והנער עברו בין חבלי ארץ שונים, עד שהגיעו לארץ צוף שבה נמצא הרואה, הוא שמואל.

והאחרונה שבהן מופיעה במגילת אסתר:
"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב, ה).
שימו לב לשמות – ציון אבותיו של מרדכי חוזר על שמות אבותיו של שאול, ועל ידי כך מקשר אותו לשושלת זו.
דימיון אחר בשמות, שקשור גם הוא לשבט בנימין, מופיע בשמו העברי של חוזה המדינה: היזכרו בשמותיו הראשונים של הרצל, וראו כיצד הם מאזכרים את הברכה שנתן יעקב לבנימין בנו לפני מותו, ברכה המאפיינת את השבט כולו: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית מט, כז).

לכן יש בתנ"ך הרבה סיפורים על חפירת בְּאֵרוֹת, על סכסוכים הקשורים בבעלות על הבאר, על התגלוּיוֹת אלוהיות ליד באר מים ועל מפגשים והיכרויות בין רועים לרועות ליד הבאר. היום יש לנו טוויטר, פייסבוק ואתרי היכרות שונים, אך פעם לא היו אינטרנט (מרשתת) או טלפון חכם. מזל שהייתה הבאר!

שאול ונערו במסע חיפוש. קודם הם חיפשו בעצמם את האתונות, ועכשיו הם מחפשים את הרואה כדי שיעזור להם לחפש את האתונות. בעודם מחפשים אותו הם פוגשים נערות שהגיעו לבאר לשאוב מים. בתגובה לשאלתם הקצרה על מקום הימצאו של הרואה, משיבות הנערות תשובה מפורטת וארוכה.

הנביא בעולם הקדום, בישראל ובארצות אחרות, נחשב לאדם בעל יכולת לחזות את העתיד ולראות דברים שנסתרים מן האדם הרגיל. לנביא ייחסו גם יכולת לתקשר עם האלים, ולכן פנו אליו כדי לקבל עצה או לבקש נס, לעיתים עבור תשלום. ביוון העתיקה אנשים היו פונים אל הנביאים כדי לדעת מה הגורל הצפוי להם על פי האלים. כדאי לציין שביוון העתיקה, נשים נחשבו פעמים רבות כבעלות יכולת נבואה, כמו שהיה למשל באורקל מדלפי. המילה היוונית "אוֹרַקְל" מבוססת על פועל לטיני שמשמעותו היא: לשאול, לבקש. אורקל הוא המקום שאליו הגיעו אנשים כדי לשאול על עתידם ולבקש עצות. בעיר דֶלְפִי היה מקדש לאל אפולו, שאליו הגיעו אנשים כדי לשמוע מהכוהנת שהייתה במקום דברי נבואה, מתוך אמונה שהאל מדבר מפיה. לא פעם דברי הנבואה שבפיה היו קצרים וחידתיים, ואפשר היה לפרש אותם בכמה אופנים.